פסק-דין בתיק ת"ק 40351-03-12

1.         התביעה שבפניי עניינה פיצויים בגין הפרת הסכם להשכרת בגד.

2.         התובע טען בתביעתו כי ביום 20.2.12, מועד הסמוך לחג פורים, יצרה עימו הנתבעת קשר טלפוני וביקשה לשכור בגד הודי (להלן: " הבגד") לאירוע שיערך בחג הפורים ביום 23.2.12. הנתבעת ביקשה את אישור התובע לשלוח חברה שתחתום על החוזה בשמה ותאסוף את הבגד. ביום 20.2.12 הגיעה החברה ולאחר שהתקבל אישור טלפוני של הנתבעת, חתמה על ההסכם ושילמה 200 ש"ח עבור ההשכרה. בחוזה שנחתם בין הצדדים נקבע כי הבגד אמור להיות מוחזר עד עד ליום 24.2.12. כן נקבע כי בגין כל יום איחור תשלם הנתבעת 100 ש"ח נוספים. התובע טען כי הבגד לא הוחזר ועל כן ניסה ליצור קשר עם הנתבעת שענתה רק לאחר שישה ימים וטענה כי היא והלקוחה שבגינה בוצעה ההשכרה לא אהבו את הבגד. הנתבעת הציעה כי הבגד ישאר ברשותה תמורת הסכום של 200 ש"ח ששולם על ידה או שהתובע יחזיר לה את כספה והיא תחזיר את הבגד. התובע טען כי מדובר בבגד הודי המיוחד לטקסי חינות הודיות והובטח ללקוחה אחרת אך נאלץ לבטל ההזמנה עקב כך שהבגד התעכב אצל הנתבעת. התובע הגיש תביעתו ביום 22.3.12 וטען כי עד היום לא הוחזר הבגד לרשותו ובגין כל יום עיכוב נגרם נזק בגין אי השכרתו לאירועים אחרים. התובע תבע פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות והנזקים הנגרמים לו בשל כך בסך של 3,000 ש"ח.

3.         מנגד טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי ביום 20.2.12 ביקשה להשכיר עבור לקוחה, בית ספר לאיפור, שמלה מפוארת בסגנון הודי. הנתבעת טענה כי התובע הראה לה באמצעות האינטרנט וגלויות תלבושות מפוארות עם תפירה, רקמה ופאיטים. הנתבעת טענה כי הלקוחה ראתה את התמונות וביקשה כי השמלה תשמש אותה לפתיחת תצוגת אופנה שנתית באירוע רב משתתפים. הנתבעת טענה כי סיכמה עם התובע להשכיר שמלה כפי שמופיעה בתמונות אלה. ברם, מאחר והיא והלקוחה מתגוררות בחיפה, שלחה חברה שהיתה בתל אביב לאסוף את הבגד מהתובע. הנתבעת טענה כי עם הגעת הבגד התברר לה כי התובע הונה אותה שכן הגיעה שמלה מבד אדום גס ופשוט, ללא קישוטים בעבודת יד כפי שהובטח, הבגד היה מותאם לגודל של ילדה ולא של דוגמנית בוגרת. הנתבעת טענה כי הלקוחה התאכזבה וביטלה את התצוגה ואת השתתפות הנתבעת באירוע. הנתבעת טענה כי נגרם לה נזק בסך של 10,000 ש"ח כתוצאה מביטול האירוע ונזק התדמיתי וכי תגיש תביעה כנגד התובע בגין נזקים אלה. הנתבעת טענה כי הבגד הגיע יום אחד בלבד בטרם האירוע על כן לא היה זמן לשלוח שמלה אחרת מהתובע. הנתבעת טענה כי התקשרה לתובע והסבירה את הנזק שנגרם לה אך זכתה בתגובה למטר של קללות ואיומים והתובע שב וטען כי מדובר בבגד הודי מקורי. הנתבעת טענה כי הבגד הוחזר לכתובת התובע הרשומה באתר אך הדואר חזר מהטעם שהתובע שינה כתובת. הנתבעת טענה כי לבסוף איתרה את כתובת התובע הנכונה והבגד הוחזר לתובע על אף שלגישתה לא היה מקום לחייבה על אירוע שבסוף לא התקיים. הנתבעת ציינה כי הלקוחה יכולה לשמש כעדה לכך שהדברים האמורים בכתב ההגנה נכונים הם.

4.         לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ועל יסוד הדיון שנערך בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. ואבאר.

ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בדיון בעקביות על גרסתו לפיה אירוע התביעה התרחש בחג פורים, חג המשמש לפרנסת התובע שעיסוקו השכרת תלבושות. התובע טען כי הבגד ההודי שהושכר ע"י התובעת תואם את התמונות המופיעות באתר וכן החברה שנשלחה לאסוף את הבגד תיארה אותו לנתבעת, שלחה לה תמונות בטלפון והנתבעת אישרה ההשכרה. הנתבע טען כי הבגד לא הוחזר והוא ניסה ליצור קשר עם הנתבעת במשך שבוע ללא הצלחה. התובע טען כי כשלבסוף חזרה אליו הנתבעת טענה כי הבגד לא היה לשביעות רצונה. התובע השיב לה כי באפשרותה לתובע אותו על כך אך את הבגד עליה להשיב שכן אמור לשמש להשכרות אחרות. הנתבעת סירבה ועל כן ביום 22.3.12 הגיש תביעתו. התובע טען כי הבגד שהיה אמור להיות מוחזר ביום 24.2.12 התקבל בדואר רשום רק ביום 10.5.12, כחודשיים וחצי לאחר המועד המוסכם. התובע הכחיש את טענת הנתבעת לפיה עבר דירה וטען כי מצוי בכתובת זו בחמש השנים האחרונות וכל המשלוחים מתקבלים לידיו, לפיכך דואר שהיה נשלח ע"י הנתבעת היה מגיע ליעדו. התובע טען והציג תמונות המעידות כי הבגד מתאים לאישה בוגרת ומושכר ע"י הפקות ואירועים רבים.

מנגד טענה הנתבעת בדיון כי קיימת חוסר התאמה בין השמלות המופיעות באתר האינטרנט לבין השמלה שקיבלה בפועל מהתובע וכי השמלה מתאימה לילדה ולא לאדם בוגר.

ברם, מלבד טענה בעלמא לא הוכחה טענה זו.

שכן, ממראה עיניים בלבד לא היה ניתן להתרשם מחוסר התאמה זה באשר לאיכות הבד. גם הנתבעת עצמה אישרה כי הבגד שביקשה לשכור עפ"י האינטרנט/הגלויה היה בגד בעל שני חלקים בצבעים אדום וזהב התואם לבגד ההודי שהושכר על ידה בפועל. באשר למידת התאמתו לדוגמנית בוגרת, התובע הציג בדיון תמונות בהן מצולמת דוגמנית בוגרת הלבושה בבגד ההודי האמור. בנוסף, הנתבעת בניגוד לאמור בכתב ההגנה, לא הביאה את הלקוחה להעיד על חוסר התאמה זו.

בהקשר זה חלה הפסיקה לפיה הימנעות מהבאת עד רלוונטי תתפרש לרעת הצד שנמנע מלהביאו.

(ע"א 27/91 קבלו נ' ק. שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מ"ט (1) 450, 457; ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז (2) 605; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מ"ה (4) 651, 658).

יתרה מזו, גם אם היתה קיימת חוסר התאמה בין התמונות באינטרנט לבין הבגד שהושכר בפועל, הרי שהנתבעת נתנה הסכמתה לכך, שכן אישרה, כאמור, לאותה חברה להשכיר את הבגד מהתובע. התובע טען בדיון כי החברה תיארה את הבגד בטלפון ושלחה תמונות באמצעותו לנתבעת שאישרה את ההשכרה. הנתבעת הכחישה כי נשלחו אליה תמונות אך הודתה כי קיבלה תיאור של צבעי הבגד אשר תאם את הבגד אשר ביקשה להשכיר מהתובע. ברם, החברה שאספה את הבגד לא הובאה להעיד ומכאן שחלה שוב הפסיקה באשר להימנעות מהבאת עד ומכאן שיש לקבל את טענת התובע גם לעניין זה. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת אישרה ההזמנה באמצעות אותה חברה ששימשה כשלוחה מטעמה ומכאן שהביעה את שביעות רצונה מהבגד שעמד להישלח ע"י התובע.

לא זו אף זו. גם במידה והבגד שהגיע לידיה בפועל לא היה לשביעות רצונה של הנתבעת לא היה באפשרותה לעשות דין לעצמה ולא להשיב את הבגד לתובע במועד, כאשר הבחינה שאיננו תואם את צרכיה. הנתבעת בחרה שלא להחזיר את הבגד ורק לאחר שבוע, בו ניסה התובע לשוחח עימה, יצרה קשר עם התובע והביעה לראשונה תרעומת על הבגד, כאשר לטענת התובע דרשה את כספה בחזרה או הותרת הבגד בידיה. סבורה אני כי היה על הנתבעת להשיב הבגד לבעליו במועד המוסכם ובמידה ואכן קיימת לה עילת תביעה להשבת הסכום ששילמה ובגין נזקיה, להגיש תביעה כנגד התובע.

הנתבעת הודתה כי לא החזירה את הבגד במועד אך טענה כי שלחה את הבגד באמצעות הדואר כעבור " שבוע ויום אחרי הסיפור הזה" (עמ' 1 ש' 25 לפרוטוקול מיום 3.1.13), אך דבר הדואר הוחזר ועל כן נשלח שוב לתובע והפעם התקבל לידיו. ברם, הנתבעת לא צירפה כל ראיה לכך ועל כן יש לדחות טענה זו. בפועל הוחזר הבגד לתובע רק ביום 10.5.12, כחודשיים וחצי לאחר מועד השכרתו.

משלא הוחזר הבגד בפועל במועד, גם עפ"י הודאתה של הנתבעת עצמה, הרי שיש לקבוע כי הפרה את ההסכם להשכרת הבגד שנחתם בינה לבין התובע ואחראית לנזקיו.

באשר לגובה הפיצוי, הרי שבהסכם השכירות נקבע במפורש כי " באם לא יוחזר הבגד המושכר מהשוכר/ת במועד הנקוב, יחויב השוכר בכל יום איחור סך של 100 ש"ח." בנוסף, משלא הוחזר הבגד במועד הרי שנגרם לתובע נזק בגין אי היכולת להשכירו לאחרים, בפרט כאשר מדובר בחג הפורים, חג עליו מתבססת פרנסת עסק המשמש להשכרת תלבושות. לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי תביעת התובע לפיצוי בסכום של 3,000 ש"ח סבירה ומפצה על האיחור והנזק שנגרם בגינו.

5.         סוף דבר, התביעה מתקבלת.  הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 22.3.12 ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 300 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום,  כ"ד טבת תשע"ג, 06 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: